כאשר נפגע אדם במסגרת עבודתו, עליו להגיש תביעה לביטוח לאומי לצורך קבלת כספים, זכויות ותמיכה להם הוא זקוק. בחינת מצבו הרפואי של הנפגע היא עניין שבמומחיות ולצורך כך על הנפגע לעמוד לבדיקה בפני וועדה מקצועית רפואית של הביטוח הלאומי. אם מסקנות הועדה המקצועית באשר למצבו הרפואי אינן מספקות את הנפגע, הוא זכאי להגיש ערר לוועדה מקצועית נוספת – ועדה רפואית לעררים. אם גם מסקנות הוועדה לעררים אינה מספקת את הנפגע, הוא זכאי להגיש ערעור על מסקנותיה לבית הדין האזורי לעבודה, אשר לו הסמכות הבלעדית לדון בהליכים משפטיים כנגד המוסד לביטוח לאומי.

אולם, זכות הערעור לבית הדין, מוגבלת על פי חוק הביטוח הלאומי, לשאלות של חוק בלבד. כלומר, לכאורה, אך ורק לטיעונים משפטיים. אין אפשרות לצרף בהליך הערעור מסמכים רפואיים נוספים או עדכניים. הערעור מתבסס אך ורק על המסמכים שהיו בפני הועדה האחרונה – הועדה לעררים. מכאן, שבהתנהלות שגרתית, הסיכוי לשנות את מסקנות הועדות הרפואיות – קטן ביותר.

למרות כל זאת, קיים מסלול "עוקף", באמצעותו יוכל הנפגע להעלות מחדש את עניינו לדיון ולהביא מסמכים וממצאים רפואיים חדשים או עדכניים, שיוכלו לתמוך בטענותיו. מסלול זה הוא "החמרת המצב".

תקנות הביטוח הלאומי קובעות כי במידה ועברו 6 חודשים מאז שנקבעה דרגת נכות של נפגע, ישנה אפשרות לפנות לרופא תעסוקתי אשר יאשר שאכן דרגת הנכות הוחמרה או נתגלתה פגיעה חדשה, ובלבד שההחמרה או הפגיעה החדשה מקורן בפגיעה בעבודה הראשונה, בקשר אליה נקבעו מסקנות הוועדות הרפואיות קודם לכן.

לכן, כאשר ניצב הנפגע בפני הדילמה האם כדאי לו להגיש ערעור לבית הדין לעבודה והוא שואל עצמו מה סיכויי הערעור, פעמים רבות כדאי יהיה לו שלא להגיש ערעור, אלא לנקוט בהליך של החמרת המצב.

כמובן, שבמקרה של הגשת תביעה להחמרת מצב, נכון וטוב יהיה אם הנפגע ישלים את כל מה שהחסיר בטיפולו בתיק עד כה ויתקן את כל הליקויים שגרמו לכך שמסקנות הועדות הרפואיות לא נטו לטובתו בעבר.