אחד מעקרונות היסוד של הצדק הטבעי בשיטתנו, הוא כי כל אדם הינו המוכשר והראוי ביותר לייצג את עצמו וענייניו, ולפיכך יש להבטיח כי בטרם יחרץ דינו, תינתן לו האפשרות להציג את עמדתו בפני בית-המשפט.
אולם, קיימים מצבים מיוחדים, אשר בהם הדרך הרגילה למימושו של כלל הייצוג העצמי אינה מתאימה, ולכן מתירה שיטת המשפט דרך חלופית למימושו, המסתמכת על ייצוגו של אדם, על-ידי אחר. על אחד מהמצבים הללו, עונה ה-Class Action (תביעת קבוצה/סוג), אשר "התאזרחה" בארץ תחת השם תביעה ייצוגית (או תובענה ייצוגית).
באופן כללי, ניתן לומר כי תביעה כזו מאפשרת ליחיד, או מספר מצומצם של חברים בקבוצה גדולה של אנשים, לייצג את עניינה של כל הקבוצה לגבי עילות תביעה המעוררות שאלות משפטיות משותפות לכל חברי הקבוצה. כן ייתכן, שהקבוצה תיוצג על-ידי ארגון שאינו חבר בקבוצה, אלא שהוקם על-מנת להגן על קבוצת האנשים מפני פגיעות בגינן צמחה עילת התובענה.
באופן גס, ניתן לחלק את סוגי התביעה היצוגית לשני סוגים, בהתאם לטעמים המצדיקים אותן. הראשון, נובע מכך שהנסיבות הופכות הליך זה להליך היחיד למעשה אשר יאפשר לצדדים המעורבים להביא את עניינם להתדיינות משפטית. הכוונה היא למצבים בהם נגרם נזק קל מבחינה כספית לכל אחד מחברי הקבוצה. למשל, יצרן כלשהו מפחית במעט את כמות המוצר הנמכר וממשיך למכרו באותו מחיר, תוך הטעיית הצרכן. במקרה זה, שיעור הנזק לכל צרכן הוא זעום. נזק זה, בהשוואה לעלויות התביעה וניהולה, אינו מצדיק מבחינה כלכלית את קיומה, ואין להניח כי מי מן הניזוקים, כשלעצמו, יטרח להגישה. התביעה היצוגית תאפשר תביעת סך כל הנזק המצרפי שנגרם לחברי הקבוצה, באופן המהווה תמריץ להגשתה.
סוג התובענות השני הוא מזן תובענות היעילות. הגיונן של אלה נעוץ ברצון להקל על העומס המוטל על בתי-המשפט שיגרם עקב ריבוי התביעות האישיות, וכן בניסיון למנוע פסיקות סותרות העלולות להיווצר במהלך ההליכים, במסגרתם יזדקקו בתי-משפט שונים לדון בשאלות משפטיות משותפות ואולי אף זהות. ודוק – בסוג תובענות זה, אין זה מן הנמנע כי ממילא היו מוגשות תביעות אישיות, הואיל וגובה הנזק עשוי להצדיקן. ברם, משיקולים מערכתיים רצוי לצמצם זאת.
הטעם החשוב ביותר, הקיים בשני סוגי התובענות שצוינו, והרלוונטי בעיקר לתחום הצרכנות, הוא איזון הכוחות בין המזיק לניזוקים כאמצעי להרתעה מפני עבירות על החוק. הראשון הוא בדרך-כלל תאגיד שעצמתו הכלכלית וכושר עמידתו לאורך זמן בהתדיינויות משפטיות עולים על יכולותיהם של האחרונים כפרטים. התביעה היצוגית, המהווה איום אפקטיבי על התנהגות התאגיד, בצורת סכום פיצוי גבוה מאוד, ופיתוי כספי ניכר לאנשי מקצוע (עורכי-דין, מומחים), שיבקשו לייצג את התובעים, עוזרת לאזן חוסר-שוויון אינהרנטי זה, ולהוות גורם ראשון במעלה לאכיפת נורמות משפטיות.
על הטעמים להליך הייצוגי עמד גם הנשיא ברק ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ:
"ביסוד התובענה הייצוגית מונחים שני שיקולים מרכזיים: האחד, הגנה על אינטרס הפרט באמצעות מתן תרופה ליחיד שנפגע; השיקול השני עניינו אינטרס הציבור. ביסוד אינטרס זה מונח הצורך לאכוף את הוראות החוק שבגדרו מצויה התובענה הייצוגית. לתובענה הייצוגית ערך מרתיע".
תוצאותיו של פסק-הדין בסיומו של ההליך הייצוגי מחייבות כל אחד מחברי הקבוצה שהוגדרה, בין שידע על קיום ההליכים, ובין שכלל לא היה מודע להם. כלומר, ההכרעה מונעת מכל חברי הקבוצה מלחזור ולתבוע בנפרד בגין אותה עילה או מחלוקת שנדונה והוכרעה לצורך פסק-הדין, פרט למי שהוציא עצמו מכלל הקבוצה במפורש (Opt-out). מכאן, ברורות הדרישות לייצוג הולם, הגבלה על חופש ההתפשרות, הגדרה מדויקת של הקבוצה המיוצגת והודעה על אישור התובענה.