חוק שירות המדינה (גמלאות) קובע לעניין זכאותה של אלמנה לגמלה, כי אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע, דינה כדין גרושה. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם נפרדה המשיבה מהמנוח 'פרידה של קבע'. ביה'ד נדרש ליצוק תוכן במונח 'פרידה של קבע' ע'פ נסיבותיו של כל מקרה ובשקילת מכלול הראיות. נקודת המוצא תהיה מטרת החוק שהוא מדינֵי הביטחון הסוציאלי, ושנועד להבטיח את זכויות שאירי המנוח שנקטעו עקב מות המפרנס. בתוך כך יש לתת את הדעת לכובד משקלה של המסקנה המתקבלת העשויה לשלול את זכויות האלמנה לקצבה. מקום שקיים ספק, פועל הספק לטובת בן הזוג שנותר בחיים והנטל להוכיח פרידה של קבע מוטל על הטוען זאת.

כפי שנפסק, הסימנים המעידים על האלמנט של 'סופיות המעשה' וגמירות הדעת במצב של 'פרידה של קבע' עשויים להיות: בני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא או חלקי, באופן זמני ומשתנה או מתמשך; אורך הזמן שחלף בניתוק הקשר; האם התגוררו תחת קורת גג אחת, או בנפרד; האם הייתה הפרידה – ולא רק המגורים – זמנית או מתמשכת; האם היה הפירוד מאונס בשל סיבות אובייקטיביות (כגון אשפוז בבית חולים), או אם היה הפירוד בשל צו הרחקה של בימ'ש או ע'פ רצונו של אחד הצדדים, או של שניהם כאחד; האם התגורר כל אחד מבני הזוג דרך קבע עם אחר; כוונת הצדדים לפירוד או לחיים במשותף, או למה שביניהם, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם, במסמכים ובראיות.

בבחינת השאלה האם התקיימה בענייננו 'פרידה של קבע' אם לאו, לעניין זכאות המשיבה לגמלת שאירים, יש ליתן את הדגש לתכליתו של החוק. ביסוד תכלית קצבת השאירים ניצבת סוגיית התלות הכלכלית. בענייננו, הוכח כי המנוח תמך כלכלית במשיבה גם לאחר שהשניים לא התגוררו תחת אותה קורת גג. יש ליתן משקל נכבד לעובדה כי המנוח השאיר בידי המשיבה את זכות המגורים בדירתם המשותפת, והוא נשא בהוצאות כספיות רבות של המשיבה כגון הביטוח הסיעודי שלה, ואגרת הרדיו והטלוויזיה. עובדות אלה מצביעות על תלות כלכלית של המשיבה במנוח.

ע'פ פסק דינו של ביה'ד האזורי, עולה תמונה של פרידה בין בני זוג נשואים, אמנם, למגורים נפרדים, אולם עדיין נותר ביניהם קשר רגשי, משפחתי וכלכלי הדוק, ולכן גם אם מתעורר ספק בעניינה של המשיבה, יש לפרשו לטובתה.