עובדים אשר פרשו מעבודתם בתקופה האחרונה לאחר שנות עבודה מרובות ואשר בינם לבין המעסיק היה הסכם לפי סעיף 14 אשר מכוחו רשאי היה המעסיק לשחרר את כספי הצבירה המגיעים להם במקום לשלם להם פיצוי פיטורים מלאים, ספגו הפסדים משמעותיים כתוצאה מירידות השערים בשווקים הפיננסיים אשר הפחיתו את הצבירה בקופות הפיצויים האישיות שלהם.

בהקשר זה ראוי לשים לב כי להסכמים לפי סעיף 14 יש מגבלות ותנאים אשר יש לבדוק אותם. לעיתים, למרות השהצדדים סבורים כי ההסכם תקף ומחייב, ייתכן כי אי עמידה בתנאים הקבועים בחוק לגבי אופן ניסוח ההסכמות, עלול לפגוע בתוקפם. עדיין זה חשוב במיוחד לעובדים מפוטרים אשר אלמלא ההסכם לפי סעיף 14 היו זכאים לפיצויי פיטורים מלאים.

גם אם להסכם לפי סעיף 14 יש תוקף, וקיים הפרש בין הצבירה במועד מתן ההוראה לקופה על פדיון הכספים ו/או עזיבת העבודה לבין הצבירה במועד פדיון הכספים בפועל, עולה השאלה מי אחראי להפרש זה.

התשובה הפשוטה היא, שעל העובד לשאת בהפסדים. הסיבה לכך היא שהתנודות בצבירה הנובעות מרווחי הקופה או הפסדיה חלים על העובד בכל מקרה. כך הדבר במקרה של רווחים (או אז סביר כי העובד לא יבוא בטענות) ולכן כך הדבר גם במקרה של הפסדים.

יחד עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי כאשר יבוא הדבר לידי בחינה, המעסיק הוא אשר ידרש לשאת בהפסדים אלה. הסיבה לכך היא שניתן לפרש את הוראות ההסכם לפי סעיף 14 כך שחבותו של המעסיק נקבעת ביום סיום העבודה בהתאם לצבירה בקופה באותו מועד. שינויים בקופה לאחר מכן אינם משנים את חבותו של המעסיק – לטובה או לרעה.

האפשרות הפחות סבירה היא שקופת הגמל (לרבות קרן פנסיה או חברת הביטוח) תשא בהפסדים. אולם, אם קיים עיכוב בפדיון הכספים מעבר לנקוב בהסכמים ו/או בתקנונים ו/או בהנחיות הפיקוח לעניין זה, עלולה גם הקרן להשתתף בהפסדי העובד.

הנה כי כן, אין תשובה חד משמעית לשאלה מי אחראי להפסדים בצבירת הפיצויים בפוליסה בתקופה שבין סיום העבודה לבין פדיון הצבירה. יחד עם זאת, סביר להניח שעובד אשר ספג הפסדים כבדים מירידות השערים, כדאי יהיה לו להעמיד שאלה זאת למבחן משפטי